לצאת משברון לב, לצמוח ולאהוב מחדש 

אהבה היא חוויה מדהימה של הימצאות being. היא חוויה אישית מדהימה. כל ניסיון לתאר אותה מאיר רק חלק קטן ממנה. אני אפילו לא אנסה להיכנס להגדרות ותיאורים. כולנו רוצים להיות באהבה. בספרו של ניסים אמון, הוא מספר על רגע שלפני החופה. הרגע שבו נפגשים שני בני זוג בחוויה, שללא ספק היא שיא מקומי הקשור לאהבתם. תיכנסו לאחת הדמויות המאושרות ותדמיינו את עצמכם בסיטואציה הנפלאה הזאת. עכשיו תדמיינו שרגע לפני תחילת הטקס, בן/בת הזוג פונה אליכם ומודיעים שהיא/הוא לא יכולים להמשיך ועוזבים את המקום. אתם מתמלאים רגשות עזים, שכולם ללא יוצא מהכלל, לא קשורים לאהבה. אם אתם מאחלים לו/לה מוות בייסורים זה לא הופך אתכם לפחות אנושיים. איך בחלקיקי השנייה, בין הרגע שחשבנו שאנו מתחתנים לרגע שנשארנו לבד נעלמה האהבה?

עכשיו תחשבו על מזלכם הטוב בחיים האמיתיים. בחופה, בטקס או באירוע שבו הצהרתם על אהבתכם והחלטתם לכרוך את חייכם ביחד עם עוד מישהו, הכול הלך בסדר. אתם חיים באושר עם בן/בת זוגכם. צברתם חוויות משותפות וגם רכוש. הולדתם ילדים ואת ההתמודדויות איתם עברתם ביחד. ביתכם הוא מבצרכם ובן הזוג שלכם הוא השומר בפתח המבצר במשותף איתכם. 
לפי הסטטיסטיקה חלק לא מבוטל מאיתנו יקום יום בהיר אחד וישמע מבן/בת הזוג שהם החליטו לעזוב. אם היינו כל כולנו בזוגיות ואהבנו את בן/בת, נמצא את עצמנו בשבר גדול. לאן נעלמה האהבה? מה שובר אותנו? האם האהבה באמת נעלמה? בלי שנרצה, השאלות שעולות בהכרתנו הם שאלות בסיסיות הקשורות במהות חיינו: מה זה אומר עלי? מה זה אומר על יכולת ההבחנה שלי? אילו עוד דברים אני לא רואה ועלולים לערער את חיי? מה היה הביטחון שחשתי? איך יכול להיות שהביטחון הזה נעלם יחד עם בן הזוג? האם יש דבר כזה ביטחון? מבול של שאלות קשות מציף אותנו ויוצר לנו תחושה של טביעה ואיבוד שליטה.

של מי האהבה הזאת בכלל? בשני המקרים חווינו אהבה גדולה. בשני המקרים אנחנו חווינו אותה. מה עם בן הזוג שלנו? האם הוא היה באהבה? כנראה שלא! לפחות לא בסמוך לפרידה בין אם זה מתחת לחופה ובין אם זה אחרי שנים של ביחד. המחשבות הטורדניות שגרמו לנו תחושת טביעה הופנו לטיפוח תחושת הכישלון. בכל הבלגאן הזה אפשר לראות גם דברים משמעותיים אחרים. אם אני אהבתי ובן זוגי לא אהב אותי, זה אומר שהאהבה היא שלי. היא חלק ממני ללא קשר לבן זוגי. ברור שלבן הזוג תרומה. הוא יוצר לנו סביבה וביטחון ועוד דברים, אבל הוא לא מייצר את האהבה. האהבה היא שלנו ורק שלנו. אנחנו אלה שמאפשרים לה להראות את פרצופה לעולם ואנחנו אלה שקוברים אותה. 
הכול בידיים שלנו.

נפגשתי עם חברה טובה לקפה. היא סיפרה לי שהחליטה להחליף את מכוניתה והיא מחפשת סיטרואן c4. כשהיא שאלה את דעתי על הדגם של המכונית, לא הייתה לי שום התייחסות. חוץ מהבנתי המוגבלת במכוניות, לא זכרתי איך נראית המכונית ולא הייתי בטוח שראיתי מכונית כזאת מעודי. כשנפרדנו ברחוב, היא הראתה לי את המכונית הנכספת. מאז כל הזמן ובכל מקום אני רואה את הדגם הזה. אין לי ספק שהם כל הזמן היו שם אבל פשוט לא ראיתי.

העיוורון לחלק מהדברים בחיינו קורה כל הזמן. אם ראיתי מכוניות מסוג מסוים או לא, זה ממש לא משפיע על מהלך חיי. אם אני רואה את מרחב הפתרונות שעומדים בפני בעת משבר זה בהחלט משהו משמעותי. כמו שהמכוניות נמצאו שם כל הזמן, כך הפתרונות למצוקה שלי נמצאים שם והם בשפע. כל מה שצריך לעשות זה ללמוד לראות אותם ולבחור את הכי טוב מביניהן.

אני רוצה להציע לכם צורת הסתכלות נוספת על משבר האהבה שאתם חווים. חוויתם אהבה גדולה. האהבה הזאת הייתה כאשר בן זוגכם תרם תרומה חלקית בלבד ובסוף תרומה אפסית. תארו לכם איך תרגישו כאשר האהבה הבאה שלכם תהיה הדדית. 
זה הרבה יותר פשוט ממה שאתם חושבים. מהמקום שאתם נמצאים סביר להניח שאתם מתקשים לראות זאת. אלברט אינשטיין פעם אמר שזאת חוסר שפיות לחזור על אותם הדברים ולצפות לתוצאות שונות. 
צאו לדרך, דרך היוגה, דרך SNR – כל דרך. העיקר שתצאו כבר. יש סיכוי טוב שיום אחד תחוו שהמשבר הזה יצר את התפנית המדהימה ביותר של חייכם.

בהצלחה 
ובהמון אהבה